האבחנה בין הלוואה או מתנה הניתנת ע"י הורים

הסכסוך

1.         ביום 20.7.10 והוא כבן 85 שנה, הלך לבית עולמו המנוח י' ז"ל (להלן: "האב, המנוח") והותיר אחריו, בין השאר וכרלוונטיים לענין שבפני; אלמנה כבת 86 שנים (להלן: "התובעת"), בת ובן המתעבים זה את זה, חתן שהוא בעלה של הבת (להלן: "הנתבע")  וחשבון משותף למנוח ולתובעת.

2.         ביום 18.10.10 ניגשו התובעת והבן לסניף הבנק בו התנהל החשבון המשותף והתובעת הורתה לבנק  לפרוע לאלתר הלוואות אשר חייבו את החשבון ואשר טרם הגיע מועד פרעונן ובסך כ- 142,700 ש"ח (וראה עדות הבן בעמ' 31).

3.         מדובר היה בהלוואות אשר ניטלו מן הבנק בהוראת המנוח. הראשונה בהן ניטלה בסופה של שנת 2007 והאחרונה בהן בסופה של שנת 2009, הלוואות ואשר תום פרעונן תוכנן להיות בעיקרו בשנים 2012 ו- 2013.

4.         הפרעון המיידי של ההלוואות מבלי להמתין למועד הפרעון העתידי נעשה על דרך פדיון הבטחונות אשר שימשו למתן ההלוואות, ככל הנראה פקדונות מט"ח אשר הוחזקו בחשבון.

5.         אין עורר כי ההלוואות אשר נפרעו לא היו אלא ההלוואות האחרונות בשורה בת 12 הלוואות אשר ניטלו ע"י המנוח החל בשנת 2003. סכומי הכסף אשר נלוו מן הבנק נמסרו כולם לנתבע והוא זה אשר החזיר ושילם מידי חודש לידי המנוח, לתובעת או בהפקדות לחשבון את ההחזרים החודשיים כולם וזאת לגבי כל 12 ההלוואות (וראה עדות הנתבע בעמ' 38 משורה 4).

6.         ביום 13.10.10, שעה שהיתה הבת בדרכה אל הבנק להפקיד את פרעון דמי ההלוואות השוטף הורה הנתבע לבת שלא להפקיד את התשלום כי " עליו לא מאיימים" וכי הבן "כנראה מגלח את האמא שלה" (האמא דהיינו התובעת) (וראה עדות הנתבע בעמ' 41).

            אמור מעתה כי התשלום האחרון שביצע הנתבע מאז ראשית התשלומים שראשיתם עוד בשנת 2003 היה התשלום אשר קדם לזה אשר נועד להפרע בחודש אוקטובר 2010 ומאז פסק הנתבע מלשלם.

7.         ביום 1.1.12 הניחה התובעת בפני תובענה כנגד החתן והבת ובה נתבעו הם לשלם לא סך 142,700 ש"ח אותם פרעו בפועל הבטחונות שבחשבון המשותף לכיסוי ההלוואות אלא סך 217,256 ש"ח, לאמור סך כ- 165% מן הסך שנפרע לבנק. 

8.         הכיצד ומדוע תפח הסכום הנטען בתוך כשנה וחודש בכמעט 80,000 ש"ח ? על כך העיד הבן:

            "מהרגע שהפסקת לשלם נוצר חוב חדש...מהרגע הזה מתחיל המונה לפעול שוב. הבנק (אמנם) לא גבה ריבית מועתדת אחרי 18.10.10 (יום הפרעון) ..." ( התוספות בסוגריים שלי ואינן במקור - א.ש.).

                אך הבן יצר ענישה משלו כלפי הנתבע וחישב לצורך כתב התביעה "ריבית בנקאית חריגה של 17.4%" (וראה בעמ' 33 משורה 7).

9.         אין עורר כי את ההסכמה ולפיה יטול המנוח מן הבנק הלוואות והנתבע - החתן, יפרע אותן, סיכמו למעשה המנוח והנתבע (וראה עדות הנתבע בעמ' 39 משורה 29, בעמ' 40 משורה 19) ככל הנראה בידיעת התובעת אך אין עורר כי הכספים לא נתבקשו ע"י הבת (וראה סעיף 14 לכתב הגנתו של הנתבע) ולטענתה היא למדה דבר נתינתם והשבתם בתשלומים של הכספים לראשונה רק בשנת 2009 (וראה עדותה בעמ' 42).

10.       משתמה שמיעת עדות התובעת ביום 18.4.12 הסכימה התובעת "אין לנו שום הוכחה שבעצם הבת ביקשה את ההלוואה..." (שם בעמ' 21),  וגם הסכימה כי התביעה כנגד הבת תמחק. כך הוריתי בו ביום ותוך חיוב התובעת בהוצאות.

11.       הנתבע כאמור לא הכחיש דבר קבלת הכספים גם דבר פרעונם המוחלט על ידו למעט סך כ- 142,700 ש"ח  אחרונים ואולם את תמצית הגנתו ביטא הוא בעמ' 38 לפרוטוקול  ואגב עדותו לאמור:

            " אני חוזר ומסביר שמתוך כל הסכומים אשר ניתנו והוחזרו בין השנים 2003-2010 יש לראות סכום של 180,000 ש"ח" ( ההלוואות אשר ניתנו בשנים 2003 ו- 2005 - התוספת בסוגריים שלי ואינה במקור - א.ש.) כמתנה שחזרה והתגלגלה על דרך חידוש ההלוואות" .(שם משורה 11).

12.       בסעיף 14 לכתב הגנתו כינה הנתבע את המצב אשר נוצר ביחסיו עם המנוח כהענקת "קו אשראי בבנק" אך כוונתו בהגנתו היתה כי ההלוואות הראשונות שהסתכמו בסך 180,000 ש"ח  ניתנו כמתנה ובוצעו כהלוואות אותן החזיר תוך שהמתנה מתגלגלת לשיטתו לאחר פרעון ההלוואות הראשונות -  להלוואות הבאות.

13.       השאלה הניצבת בליבו של הסכסוך אינה אלא אם אכן היו שתי ההלוואות הראשונות בבחינת מתנה שהמשיכה להתגלגל ולהתגלם, גם לאחר פרעון הלוואות הראשונות ע"י הנתבע, בהלוואות הנוספות? ואם אין מדובר "במתנה מתגלגלת"  האם חב הנתבע את הכספים לתובעת דווקא?

            למעשה אני מתבקש ע"י הנתבע לקבוע כי לא רק כי אגב מתן ההלוואות הראשונות הוסכם, שלא בכתב, כי מדובר במתנה, אלא שנחוצה קביעה ולפיה במועד לא מוגדר כלשהו הוסכם כי המתנה תתגלגל להלוואות נוספות.